קשר רב דורי - תיעוד ב'
נווט למעלה
​​​יעקב ולדרסקי
IMG087.jpg

      בשנת 1940 ראשון לנובמבר נולדתי באוקראינה בעיירה קטנה ליד קייב.                     

נולדתי שומע, בריא, אבא שלי היה קצין בדרגה מאוד גבוהה בצבא ברוסי, אמי עבדה כרופאה,   ובגלל שאבי היה בצבא היינו נאלצים כל שנה בערך לעבור דירה, אז עברנו לקייב, אז הייתי תינוק חייתי חיים טובים במקום טוב עם אוכל טוב, היה הרבה יהודים זה היה אזור מאוד נעים.

הברית שלי נעשתה בסוד גמור מאבי כי הוא פחד ולא רצה בגלל הרוסים. סבי לקח אותי בסתר עם אמי והוא עשה לי ברית מילה, כשאבי שמע על זה הוא שמח אבל עדיין פחד. ממשפחתי המורחבת כולם יהודים וסבי שעשה לי את הברית הוא רב.

פתאום היו שמועות שמתחילה מלחמה. כעבור זמן קצר אכן התחילה המלחמה. הגרמנים התחילו להתקרב אלינו יותר ויותר, והוריי התחילו ממש להיבהל מזה, וכל היהודים בכלל לא ידעו על השואה, ואבי בגלל תפקידו הצבאי, אז הוא היה בעצם עם כל האנשים החשובים, אז מהר מאוד הרחיקו אותנו מהאזור את כל מי שיהודי חוץ ממנו אספו ביחד, ובגלל תפקידו של אבי בצבא, פינו אותנו ראשונים, ודאגו לנו יותר מכולם. וכל שאר היהודים היו "הבאים בתור" לפינוי, ולכו תדעו מתי הם יצאו.

היה מסביבנו מעין מחנה כזה, שהם סגרו ממש שהיהודים לא יוכלו לברוח, אבל בגלל תפקידו של אבא שלי היה לנו את האפשרות לצאת ראשונים.

הם פינו אותנו ועלינו לרכבת מעט יהודים, זה היה נסיעה מאוד ארוכה, ואבי לא היה איתנו כי הוא היה בתפקיד. הגענו למקום קרוב למוסקבה, הגרמנים כבר התחילו להפציץ היינו ממש ליד הגבול והתקדמנו יותר ויותר לתוך רוסיה כי הגרמנים סגרו עלינו יותר ויותר, באותו זמן כבר היו מחנות בפולין, אז היינו ברכבת וכבר התחילו ההפגזות, כל הדרך היו הפגזות, כשהרכבת היתה ממש קרובה לגבול פתאום הייתה הפגזה אחת ממש חזקה, ואני כתינוק הייתי בידים של אמי ועפתי באוויר, ופגע בי רסיס ממש באזור הצוואר ליד האוזן, אמי היתה ממש בהלם, היא לא היתה בטוחה אם אני חי או מת , וכולם כבר איבדו תקווה ואמרו לה שאני מת, אמא שלי התעקשה היא לא וויתרה עליי, וזה בעצם מה שהציל את החיים שלי, היא שמרה עליי עד שהגענו לאזור בצפון באזור סיביר היינו שם עד תום המלחמה.

בהפצצות נהרס כל ביתו הקודם וכל האזור נחרב, בסיביר לא היה לנו איפה להיות לא היה לנו בית או משהו אז היינו ישנים בבית חולים צבאי כי אמא שלי עבדה, בגלל התפקיד של אמא שלי היא היתה יכולה לעבוד והיא בעצם עבדה עם הצבא שם.    היא גם עבדה שם וגם ישנו שם ובעצם גרנו שם.

כל החיילים שהיו שם אהבו אותי בגלל גילי הקטן ובגלל היותי חירש שזה לא היה להם מובן מאליו.

ב1943 המלחמה נגמרה ושוב הציבו את אבא שלי בתפקיד אחר, אחראי לוגיסטיקה, אז כשהסתימה המלחמה אבי התחיל לחפש אותנו, הוא לא יגע איפה אנחנו נמצאים כי שנתיים מאז שהם נסעו ברכבת למוסקבה הוא לא ראה ולא ידע איפה הם והם לא היו בקשר, העבירו אותו ממקום למקום והוא לא היה מודע מה קרה? איפה אנחנו? ואז כשהוא מצא אותנו הוא היה בהלם בגלל שהתחרשתי מהרסיס,

ההורים שלי חיפשו בשבילי מקום ללמוד. כשהייתי כבר בן 7 לא היה לי איפה ללמוד כי הייתי חירש והייתי בבית כל הזמן והייתי רצת טיפש כי לא ידעתי לקרוא ולא לכתוב. ולא ידעתי שום חומר בסיסי אפילו שפת סימנים לא ידעתי כלום לא מילה מהשפה כן, לא, מילים בסיסיות . והוריי חיפשו מקום שאני יוכל ללמוד בו. ושוב בגלל תפקידו של אבא שלי עברנו לעיר ליד מוסקבה, הייתי כבר בן 9 ונכנסתי פעם ראשונה לביה"ס כשכולם כבר יודעים שפת סימנים, והייתי מסתכל עליהם ולא הבנתי מה הם אומרים, לאט לאט למדתי שפת סימנים בעזרת אבי שלימד אותי לקרוא ולכתוב היה לי קשה אבל הייתי חייב לעשות את זה כי אני לא יכול לגדול ולהיות בור ועם הארץ, הציקו לי הרבה בתור ילד בגלל שלא ידעתי שפת סימנים היו לועגים לי ובגיל 12 התחילו להציק לי גם בגלל שאני יהודי, זה היה ממש מעצבן, הייתי מרביץ והייתי שובב ומי שהיה צוחק עליי הייתי מרביץ לו אז התחילו לפחד ממני עם הזמן ככל שגדלתי הייתי יודע שפת סימנים והייתי ממש חכם והייתי מתחיל לעלות ברמה במהירות ועקפתי את כולם ברמה, מילד קטן שהיו צוחקים עליו כי היה טיפש התחילו לכבד אותי ונהייתי יותר ויותר חכם.

למדתי תיאטרון בבית ספר, למדתי להצחיק, התחלתי להתעניין בפוליטיקה, התחלתי ללמוד, התחלתי לקלוט דברים בצורה מאוד מהירה, הייתי מביע את דעתי והיה לי חלק בוויכוחים, בוויכוחים הייתי מנצח את כולם, לימודים לא ממש אהבתי כולם היו ממש צייטנים הייתי חכם אבל שטותניק, כן למדתי טכנאות שיניים, אני חושב שהקליטה המהירה והחוכמה הטיבעית היא מעצם היותי יהודי, כולם היו מתפלאים שאני מפריע ואני שובב אז איך אני כל כך חכם? אז הייתי משיב להם אני יהודי!

ואז בערך בגיל 12-14 התחילו ממש להציק לי כי אני יהודי ואז הייתי אומר לאבא שלי והוא היה אומר לי "עזוב אותם , הם מקנאים בך שאתה יהודי.

ככל שגדלתי למדתי באוניברסיטה טכנאות שיניים, התחתנתי עם האישה הראשונה שלי , נולדה לי בת אחת והיא גרה בקייב, התגרשתי מאישתי והתחתנתי עם סופיה ויש לנו 2 בנות אחת גרה בחו"ל ואחת גרה בארץ יש לי נכדים נינים וכולם שומעים אני החירש היחיד במשפחה כולם יודעים שפת סימנים.

התגייסתי גם לצבא הרוסי והייתי עובד שם כטכנאי שיניים

עברנו לקייב ואז חזרנו לעיר שבה נולדתי וגרנו שמה עם אישתי, עבדתי במפעל הרווחתי כסף טוב, הגעתי ממש לתפקיד של מנהל, אז ב1990 שמעתי שפתחו את השערים ואפשר לעלות לארץ חזרה לישראל.

זה לא היה קל, הילדה הקטנה שלי היתה בת 10 היא זו שעזרה לי ותרגמה לי את האנשים והיא עזרה לי בכל תהליך העליה לארץ, היא עזרה לי בתורים שעמדנו לחכות לאישור עליה לארץ, מ 4 לפנות בוקר היינו מחכים לקבל את האישור, אם מותר לנו לעלות או אם אסור, ותור ברוסיה זה מהבוקר עד הערב כמה ימים, היו שוטרים שהיו אחראים על הסדר והם היו רואים ילדה קטנה מחכה בתור ואז הם היו צועקים עליי שאני מביא את הילדה ב4 לפנות בוקר, והייתי מסביר להם שאני חירש חוץ ממנה מי יתרגם לי? ואז הם היו מתנצלים והם היו מרשים לי וככה כל יום היא היתה קמה ב4 בבוקר והייתי מחזיק אותה בידיים מחכה התור לקח כבר כמה חודשים, והגעתי למצב שהתפטרתי מהעבודה כדי שאני אוכל להיות בתור ולהתקדם יותר. אחרי 4 חודשים הצלחתי לקבל סוף סוף את האישור, וכולם היו בהלם איך מכל האנשים אני בין היחידים שהצליח לקבל את האישור הזה, אפילו שאני עם הילדה אפילו שאני חירש הצלחתי לקבל את האישור המיוחל.

אחרי חודשיים קבנו שוב בקשה שאנחנו צריכים מלהגיע שוב לשגרירות כי גם משם צריך לקבל אישור. וזה היה בשבילי סיוט ואז אח של סופיה אשתי והילדה נסענו ברכבת למוסקבה כדי לקבל את האישור סוף סוף, והיינו בהלם התור היה שאתה בהתחלה ואתה לא רואה את הסוף, לא ידענו מה לעשות מאיפה להתחיל מדובר בתור של כמה חודשים! ואמרתי לעצמי מה אנחנו עושים יש לנו רק יומיים, היה לנו מזל, פתאום יצא איזה שומר, והתחיל להגיד אתה, אתה, אתה, ואתה, בואו אתם עולים, יכול להיות בגלל הילדה הקטנה שלי הוא כנראה אמר לנו, אמרתי לו שאני לא החירש היחיד, והאח של סופיה והילדה שלי, הם גם חירשים, והם בעצם שמעו, אבל אמרתי לו שאנחנו חירשים ומה אנחנו נעשה ואף אחד לא מבין וקשה לנו ואז ההוא מהשגרירות לחץ לנו את היד ואמר לנו כל הכבוד איך שהצלחנו לעבור את זה, כשאנחנו חירשים ושזה היה קשה, ואח של סופיה גם עמד מולו ואמר לו בשפת סימנים אני חירש, והתחיל לעשות כל מיני תנועות בידיים והוא סתם חירטט ולא ידע מה הוא מסמן וגם הילדה ואמרנו לו "נו כולנו חירשים" והוא התחיל לרחם עלינו איזה מסכנים ואז הוא סימן לנו ביד בעברית חכו רגע ואנחנו לא הבנו מה הוא רוצה בכלל ואז הוא סימן לנו חכו עצרו רגע

אני הולך ואני עוד שניה חוזר ואז הוא הלך להרבה זמן כמובן, עד שהוא חזר עבר בערך שעתיים, ואז הוא אומר לנו בואו בואו הוא לקח אותנו איתו ונרגענו, הוא לקח אותנו לבכירים בשגרירות, והוא הציג אותנו שאנחנו חירשים, ואז כולם התחילו ללחוץ לנו את היד ולומר לנו" כל הכבוד, אתם חירשים חייבים לתת לכם מקום" אנחנו היינו בוואו ,ממש היינו שמחים.

קיבנו את האישור לעלות לארץ, אח של אישתי חזר לעיר שלו אני חזרתי לעיר שלי, ואת כל הציוד, לא לקחנו איתנו, נתנו אותו מתנות לאנשים שהיו שם נפרדנו זה היה ממש מרגש היה דמעות, כולם חיבקו אותנו שתו איתנו לחיים ראו את הדמעות.

ארזנו מזוודות עם בגדים רק את מה שהיינו צריכים לקחנו רכבת לרומניה, היינו שם במלון, נתנו לנו יחס מאוד מכובד, נתנו לנו יחס מאוד מכובד, נתנו לנו אוכל כנראה הסוכנות ממנה את זה, כי דאגו לנו מאוד שם במלון הכול היה בחינם, ואז עלינו למטוס  לישראל, נחתנו כאן והיה פשוט חם פה בארץ, היה פה חם והיה פה ממש כיף אחות של סופיה כבר עלתה לארץ לפנינו וכך היה לנו איפה לחיות, אחותה של סופיה הצליחה לעלות בעזרת שוחד, הגענו לארץ והיתה לנו קבלת פנים היה לנו אירוח, לא ידענו לאן אנחנו מגיעים, השנה היתה 1994 אני הגעתי לארץ ב1990 ,וחיפשתי עבודה ועד עכשיו המדינה מממנת  לי את הפנסיה, הבנתי שבעצם ברוסיה שיקרו לנו ואמרו לנו שבארץ אין כסף ויהיה קשה ולא נוכל לשרוד ובעצם היה כסף והמדינה נתנה לנו כסף פנסיה ולא היינו צריכים לעבוד. ועד עכשיו אני פה בקרית גת והכל טוב.

ב1990 הגעתי לפה לקרית גת ולא היה פה מועדון חירשים,

הייתי הולך לחנות ואף אחד לא היה מבין מה אני רוצה כי לא ידעתי שפת סימנים בעברית, אבל עדיין אנשים היו נחמדים ומאוד רצו לעזור והיו מאוד טובים ונעימים.

באותה תקופה עוד לא היה אינטרנט, ולכן רק בקושי רב הצלחתי למצוא מועדון חירשים בתל- אביב, הייתי הולך כל פעם הלוך חזור עד לתל- אביב בכדי ללמוד שפת סימנים עברית, הנסיעות היו מאוד יקרות, והיה לי קשה מאוד כעבור שנתיים ביקשתי לבדוק אם יש מועדון יותר קרוב, נלחמתי על זה בכל כוחי, בעזרת המועדון בתל- אביב המלחתי ליצור קשר עם משרד הרווחה בקרית גת, יחד עם העובדת הסוציאלית סלביה הצלחנו לאסוף חירשים, ולהקים את המועדון חירשים הראשון בקרית גת, ואוטומטית נבחרתי להיות יו"ר המועדון, התפקיד לא היה מוכר לי ובעזרת לובה הצלחתי להתמקם בתפקיד. אחרי שבע שנים הותשתי מהתפקיד והעברתי אותו ללובה, עזבתי את התפקיד אבל עדיין הייתי פעיל בענייני המועדון.

משפחתי המורחבת משני הצדדים, נשארו עם שאר היהודים ברוסיה, ומשפחתה של אימי נשרפו כולם בשואה, חוץ מסבתא שלי שברחה וחייתה עם הפרטיזנים.

במשפחה של סופיה אמה ושני אחיה הצליחו לברוח וכל השאר נשרפו במחנות ההשמדה בשואה.​​